תקציר:

זהו סיפורם המצמרר של לוחמי מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, אשר כתב הרופא הד"ר נחום ורבין, שטיפל בפצועים כל ימי הלחימה הנואשת. משכשלו ניסיונות החילוץ של צה"ל והפיקוד הבכיר התקשה להכריע בסוגיה, אף שהיה ברור כי הסיכוי לשרוד בבונקר המופצץ אפסי, דחף ורבין להחלטה קשה ונועזת: להניף דגל לבן ולהעדיף את השבי מהמשך הלחימה חסרת התוחלת במצור המצרי, שפירושו המעשי היה מוות ודאי. גם בשבי המצרים הוסיף ורבין לעשות כל שביכולתו לשרוד ולסייע לחבריו, ואלה בסופו של דבר שבו לישראל לאחר שבועות של סבל קשה מנשוא. ורבין כתב מדם ליבו טקסט מפוכח ועוצמתי שנים לאחר האירועים, ובו הוא משחזר את רגעי האימה, הפחד, הגבורה וגם ההומור שחווה עם חייליו מאז פתיחת הקרבות עד השיבה הביתה – זו לוותה, למרבה התדהמה, גם בניסיון להאשימו בבגידה במדינה, אף שמסדרת פקודות עמומות היה ברור כי עליהם להכריע את גורלם בעצמם. הטקסט המצמרר מתמקד באפיזודה אחת במלחמת יום הכיפורים; זו במידה רבה מקפלת בתוכה את סיפורה של המלחמה כולה. את הטקסט ערכה בתו של ורבין רנה, שנולדה לאחר חזרתו מהשבי, אבי שילון הטרים מבוא היסטורי, ואחיינו של ורבין – הסופר ישי שריד, ששיגר אליו גלויות לכלא בימי ילדותו, הוסיף הקדמה אישית. הטקסט מלווה גם במסמכים ובתמונות נדירות מאותם ימים. -- מהכריכה האחורית